כור היתוך של תבלינים ונשמה – הסיפור של "הודו זה כאן"

מאת שחף בנדרקר

הילדות: איפה שהכול התחיל

לפני שמדברים על אוכל, חשוב שנדבר על ריח. על זיכרון. על צליל של תבלינים נכתשים במכתש ועל להבה שמתלהטת לרגע במחבת. כי ככה מתחיל הסיפור שלי – לא במתכון, אלא בתחושת בטן. תחושת שורש.

נולדתי בנס ציונה בשנת 1986, בבית רגיל למראה, אבל עם לב רועש, בעיקר בסופי שבוע. אמא שלי בישלה את מה שהיא ידעה – אוכל פשוט, ישראלי, יעיל ואכיל. זה לא היה מוקד ההתרחשות, אבל הייתה שם מתנה אחרת. היא הייתה זו שנתנה לי להיכנס למטבח עוד כשהייתי בן 4 או 5. נתנה לי לערבב, לטעום, לשפוך, לקלקל, וללמוד.

דרך אמא שלי נפתח לי פתח לעולם – לעולם של צבעים, ריחות, מרקמים, טעמים. לא של מנות מסובכות או בישול מתוחכם, אלא של גילוי. היא נתנה לי ביטחון, עצמאות, מרחב. נתנה לי יד כשצריך, וזזה הצידה כשיכולתי לבד. אולי האוכל עצמו לא היה מרגש – אבל החוויה? הייתה קסם טהור. משם צמחה היד הטבחית שלי.

אבא במטבח: הקסם של הסופ"שים

וכשהגיע סוף השבוע – זו כבר הייתה אופרה אחרת. אבא שלי, יואל, היה נכנס למטבח, ובבת אחת הכול השתנה. ריחות אחרים. תנועות אחרות. דרך אחרת. הוא היה עובד בשקט, מאוד מסודר – אבל איכשהו גם מצליח להפוך את המטבח לשדה קרב של סירים, תבלינים, וכלים. זה היה מצחיק – כי הכול אצלו היה גם מוקפד וגם מבולגן בטירוף, כאילו מתנהל בו זמנית לפי תוכנית וגם מתוך כאוס יצירתי.

והוא לא היה מבשל הכול – אבל כשכן, זה היה כמו הצגה חדשה שעלתה במטבח. שבתות וחגים לבשו צורה אחרת כשהוא התחיל להוציא את המצרכים, להכין את התבלינים, לפתוח את הסירים.

בדרך כלל זה התחיל באחת מהשלישייה הקבועה – עוף ירוק, עוף במרי, או עוף אדום. כל אחת מהן הייתה כמו דמות שונה באותו מחזה: העוף הירוק – חריף, עשבוני, מטריף – תמיד היה האהוב עליי. העוף האדום – עמוק, מתובל, כמעט חגיגי. והמרי – עדין, נימוח, עם ניחוח כפרי כזה של בית הודי אמיתי.

בין לבין היה מוציא קופסאות עם אורז, יושב על הבריאני – לפעמים עוף, לפעמים כבש – שכבש את כל המטבח עם ריחות שמילאו את הבית כולו. שכבות של אורז ותבלינים, צבעים חמים, טעמים שלקחו זמן להיבנות – כמו שיר שמתגבר לאט לאט.

ולפעמים – בהאג'ה. ירקות חתוכים, מצופים, מטוגנים בדיוק. פריכים מבחוץ, רכים מבפנים. שום דבר מיוחד לכאורה – אבל איך שהוא היה עושה את זה, זה היה כמו חטיף של געגוע.

הדג במסאלה: קסם באוויר

או הדג המטוגן במסאלה... אלוהים ישמור, הדג המטוגן במסאלה של אבא. אני זוכר את זה בעיקר בשנות הילדות שלי, גילאי בית ספר יסודי, ימי רביעי או חמישי, ימי החופש שלו מבית הספר שהוא ניהל – וכשהייתי חוזר הביתה, עוד לפני שפתחתי את הדלת, כבר מהלובי של הבניין הייתי מריח את הריח המטורף שמתפשט בכל הקומות. ריח של טיגון עמוק עם תבלינים סודיים, של שום חרוך, כמון חם, משהו חריף באוויר – כאילו מישהו שולח לי הזמנה רשמית לעלות מהר ולבוא לטעום.

זה לא היה סתם ריח – זה היה ריח שמושך אותך באוויר, ממש כמו בסרטים המצוירים, כשדמות מרחפת בעקבות ארומה. ככה בדיוק הרגשתי. נישא על אדים של כמון, כורכום, חרדל, שום, ומלא תבלינים סודיים. הריח היה מטריף – אבל הטעם? הטעם היה עולם אחר לגמרי. כל ביס היה כאילו הוא דיבר אליך בשפה חדשה, ואתה פשוט רוצה עוד ועוד.

אוכל שהוא זיכרון

כל פעם שהוא בישל, הרגשתי שנפתח לי עולם חדש. לא רק של טעמים – אלא של נוכחות, של מסורת, של תחושת בית מהסוג שאי אפשר להסביר במילים. הוא היה רוקח קסמים, ואני הייתי שם – ילד קטן, עומד לידו, מריח, טועם, סופג. זה לא היה שיעור – זה היה קסם שמחלחל דרך הריח, הצליל, הטעם.

כבר כתבתי על המנות שהוא היה מכין, אבל כל פעם שאני מנסה לחשוב על זה שוב – זה מרגיש כמו זיכרון שצריך להיאמר מחדש. כמו תקליט אהוב שלא נמאס להאזין לו. כל מנה שלו הייתה כמו יצירה מוזיקלית – עם פתיחה, בנייה, שיא. עוף ירוק – חריף, רענן, מתפוצץ מעשבי תיבול. עוף במרי – עדין, עוטף, כמעט פיוטי. עוף אדום – מתובל, חזק, עם נוכחות.

ואז הבריאני – עוף או כבש – שהיה כמו שיר שמתנגן באיטיות, שכבות של טעם שנבנות זו על גבי זו. ובהאג'ה... אלוהים. טיגון פשוט של ירקות, אבל הוא ידע להפוך כל חתיכה לזהב פריך מבחוץ ונמס מבפנים. הדג במסאלה – כבר דיברנו עליו, נכון? ובכל זאת, כל פעם שזיכרון כזה צף – הלב מתרחב. הריחות, הקולות, הידיים שלו בתנועה. הכול חי בתוכי.

אבל יותר מהטעמים, אני זוכר את הנוכחות. איך הוא היה מכין הכול בשקט, בריכוז, בתשומת לב. הייתי שם לידו. ילד קטן שמריח, טועם, שואל, רושם בזיכרון – מבלי לדעת שזה ילווה אותי כל החיים.

הודו – המקום שהחזיר אותי הביתה

הטיול הראשון (2010): תחושת בית, אבל מרחוק

בפעם הראשונה שהגעתי להודו, בשנת 2010, הייתי די מטייל פעור. הייתי אחרי צבא, מלא סקרנות אבל בלי ממש לדעת למה אני מגיע. ובכל זאת, משהו שם מיד הרגיש לי כמו בית. כאילו כבר הייתי שם – הריחות, האנשים, הצבעים, הרעש – הכל נראה לי מוכר, מוכר מהלב, מהזיכרון הגנטי, מהמקום הכי עמוק בפנים.

אבל האמת? לא באמת נכנסתי לעומק של הודו בטיול ההוא. הסתובבתי בעיקר עם ישראלים, אכלתי בעיקר במסעדות של ישראלים, טיילתי במקומות של ישראלים. אכלתי פה ושם מנות הודיות – מסאלה דוסה, צ'אי, סמוסות (במיוחד סמוסות!) – אבל לא נפתחתי באמת למטבח המקומי. לא נגעתי בלב של הדברים. כן, הייתה תקופה שעבדתי בגסטהאוס של שני אחים הודים שמאוד התחברתי אליהם – וזה אולי המקום שבו טעמתי הכי הרבה מהמטבח האמיתי, הביתי. אבל גם זה היה רק טעימה.

העיר הראשונה שהגעתי אליה הייתה מומבאי – והיא עד היום אחת הערים שאני הכי אוהב בעולם. עמוסה, סוערת, מלאה באקשן. ובשבוע הראשון שלי הגעתי גם לפונה – עיר הולדתו של אבא שלי, שבה חי עד גיל 13. זה היה מרגש להיות שם, לדרוך באותם רחובות, גם אם לא התחברתי אל העיר עצמה באותה תקופה.

הטיול השני (2014): עם חברים ועם לב פתוח

הטיול הזה נגמר, אבל לא נסגר. משהו נשאר פתוח. ולכן – חזרתי שוב. הפעם, בשנת 2014, חזרתי עם שניים מהחברים הכי טובים שלי. ודווקא דרכם, יחד איתם, נפתח לי הלב מחדש – לא רק להודו, אלא גם למטבח ההודי. טיילנו אחרת. אכלנו אחרת. חווינו את הודו דרך הצלחת, לא רק דרך האטרקציות. כל ארוחה הייתה הרפתקה – ניסינו מנות רחוב, נכנסנו למסעדות מקומיות, חלקנו טעמים, רשמים, התפעלות. והלב שלי נפתח שוב – אבל הפעם, לעומק.

הטיול השלישי (2016): התמסרות מלאה

ואז, ב-2016, הגיעה הפעם השלישית שלי בהודו – ושם הכל קרה. זו כבר לא הייתה סתם נסיעה – זו הייתה התמסרות. הייתי לבד ברוב הזמן, בלי ישראלים סביבי. הסתובבתי עם מקומיים, דיברתי, שאלתי, טעמתי. ימים שלמים ביליתי ברחובות של מומבאי, דלהי, כולכתה, אחמדאבד – עם מחברת ביד אחת וצלחת ביד השנייה. צילמתי, רשמתי, טעמתי שוב. לא פסחתי על אף סמוסה, אף צ'אט, אף תבשיל שנראה מעניין.

זה היה מסע עמוק של למידה. למדתי מהרחוב, מהשוק, מהמטבח הביתי. למדתי מהשיחות, מהחושים, מהטעויות. הבנתי המון – על הטעמים, על השיטות, על התרבות, על ההודים, על הודו, ועל עצמי. זו הייתה תקופה שבה הרגשתי שאני לא רק מבשל – אני סופג, מתמלא, הופך לאדם אחר. זה לא היה טיול. זו הייתה התחלה של שליחות.

"הודו זה כאן" – להגיש סיפור על צלחת

ההתחלה – מתוך תשוקה בוערת

ב-2015, כשחזרתי לארץ, מהפעם השנייה בהודו, משהו בתוכי בער. הבנתי שאני לא רוצה רק לבשל. אני רוצה לשתף. לספר. לחבר. וככה הקמתי את "הודו זה כאן" – עסק קטן בהתחלה, אבל עם נשמה גדולה.

הסדנאות – לא רק ללמד, אלא להרגיש

התחלתי מדוכני פסטיבלים, עברתי לסדנאות ביתיות, לאירועים פרטיים – אבל כל דבר שעשיתי, עשיתי עם הלב ביד, והתבלינים בצנצנות. לא כדי להרשים – אלא כדי להעביר תחושת בית.

אני מעביר סדנאות בישול הודיות שמבוססות על חוויה: לא רק טכניקות – אלא הסיפור. הסיפור שמאחורי כל מרכיב, כל תבשיל, כל צבע.

"פאפא מבשל" – אוכל באהבה הביתה

עם הזמן, הקמתי גם את שירות "פאפא מבשל" – בו אני מגיע לבשל בבית של אנשים, משאיר להם מקרר מלא אוכל מבושל, ביתי, עם כל מה שצריך בשביל שבוע של טעם וחום. זה שירות שהגיע ממקום מאוד פרקטי – אנשים רוצים לאכול טוב, בריא, אמיתי – אבל אין להם זמן. אז אני מביא להם את זה.

ארוחות פרטיות – אוכל שהוא שיחה

אני גם מבשל בארוחות פרטיות, קטנות, אינטימיות – כאלה שמפגישות אנשים עם הודו בפורמט של חוויה, לא של מסעדה. אני מספר, מבשל, יושב איתם, מדבר. זו לא הופעה – זו שיחה באוכל.

כיבוי האש: האובדן הגדול וחיפוש המשמעות

בשנת 2022, אבא שלי חלה. סרטן במוח. וזה בא כמו ברק ביום בהיר. בתוך חודשים ספורים – הוא הלך.

זה היה כמו לכבות את הלהבה הפנימית שלי. כאילו המטבח התרוקן מכל ריח, מכל קול, מכל מגע. הוא לא היה רק אבא – הוא היה העמוד התומך של חיי, בעסק ובכלל. האיש שהיה שם תמיד, גם כשלא ביקשתי. כשצייצתי משהו בקול, הוא כבר היה עם פתרון, עם רעיון, עם יד שמגישה עזרה – ובשקט. בלי רעש. בלי לנכס לעצמו כלום.

הוא עזר לי לסחוב ציוד לדוכנים, עמד איתי בירידים, פינה לי מקום כשהייתי צריך, דחף אותי להאמין בעצמי גם כשאני לא האמנתי. הוא לא היה יועץ קולני – הוא היה המצפן. לפעמים רק הסתכל – וזה הספיק. אני לא בטוח שהוא ידע עד כמה הוא היה חלק מכל זה.

כשהוא הלך – הכל איבד צבע. הרגשתי שאני לא יכול לחזור ולעשות כאילו כלום. עזבתי את העסק כמעט לחלוטין. פשוט לא היה בי את זה. לא רציתי לבשל, לא רציתי ללמד, לא רציתי לגעת בזה. הרגשתי שהמטבח הפך לשדה מוקשים של זיכרונות.

ריפוי בצבעים – הגן שפתח את הלב

מצאתי את עצמי עובד בגן ילדים. גנן. כן, זה אולי נשמע כמו בריחה או צעד מקרי, אבל בשבילי – זו הייתה נחיתה רכה במקום שבדיוק הייתי צריך.

הייתי שם עם ילדים קטנים, צבעוניים, מלאי חיים – והם קיבלו אותי בלי תנאים. הם לא שאלו שאלות כמו מבוגרים, לא התעניינו איפה הייתי ולמה הפסקתי לבשל. הם פשוט רצו שאשב איתם, שאקשיב, שאשיר, שאצחק, שאחבק. והאמת? זה היה טבעי לי. הייתי טוב בזה. סבלני, מכיל, נוכח. הייתי שם בשבילם – באמת.

ולא רק שזה ריפא אותי – זה גם ריפא אותם. זה היה הדדי. הם נתנו לי מרחב להיות פשוט אני – בלי מסכות, בלי הישגים. ואני נתתי להם לב, הקשבה, ידיים טובות. קילפתי תפוזים, שרתי שירים, הרמתי אותם, ניקיתי, חיבקתי. כל פעולה קטנה פתאום הרגישה מלאה משמעות.

לאט לאט, ממש כמו נבט שצומח אחרי גשם – חזר לי החיוך.

החזרה עם כוונה – והלב במרכז

והבנתי משהו: אני לא יכול לברוח מהמהות שלי. מהכישרון, מהאהבה, מהשליחות. זה לא עסק – זו דרך חיים. וזה לא שייך רק לי – זה שייך גם לו, לאבא שלי, לכל מה שהוא השאיר בי.

אז חזרתי. אבל חזרתי אדם אחר. לא עם תשוקה של פרפורמר – אלא עם כוונה של אדם שבא לחבר. לבשל לא כדי להרשים, אלא כדי לרפא. לא כדי להוכיח, אלא כדי להעניק. עם לב פתוח, וזיכרון אחד גדול שמתובל בכל מנה שאני שם בצלחת. חזרתי עם הכרת תודה. עם רוך. עם עומק. עם כוונה חדשה – לבשל לא כדי להרשים, אלא כדי לחבר.

הסיום הוא רק התחלה

אם קראת עד לכאן – תודה. באמת. אולי גם אתה כמוני – מחפש טעם שהוא מעבר. מחפש רגש. מחפש שורשים. אני מזמין אותך להצטרף למסע – דרך סדנה, ארוחה, או סתם שיחה על החיים והתבלינים שביניהם.

כי הודו – היא לא שם רחוק. הודו זה כאן.

עם תבלין, חיוך ולב פתוח –שחף 🧡, קטנות, אינטימיות – כאלה שמפגישות אנשים עם הודו בפורמט של חוויה, לא של מסעדה. אני מספר, מבשל, יושב איתם, מדבר. זו לא הופעה – זו שיחה באוכל.